מדע אזרחי בפעולה: מבט אתנוגרפי על המרכז הישראלי למדע אזרחי

ערן שוורצפוקס

כשהמדע פוגש את החברה

בקומת המרתף של מוזיאון הטבע ע”ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב, מתרחשים מדי יום שני תהליכים מקבילים, שעל פניו נראים סותרים זה את זה. מאחורי דלתות סגורות, מדענים בוחנים בקפידה פרוטוקולים לאיסוף נתונים ומתדיינים על כל היבט של העבודה המחקרית. דאגתם העיקרית, כמו ברוב התחומים המדעיים, היא להבטיח את איכות הידע המיוצר. בינתיים, האנשים שמבצעים את המחקרים הללו – החל מילדי בית-ספר יסודי ועד אזרחים ותיקים – אוספים, חלקם בשטח וחלקם בחצר הבית, תצפיות של אורגניזמים באמצעות הטלפונים שלהם, שקועים בפליאה מהטבע.

מדע אזרחי הוא מתודולוגיה מחקרית שבה משתתפים מהציבור הרחב (שאינם מדענים בהכשרתם) לוקחים חלק במחקר מדעי. הם מסייעים למדענים באיסוף נתונים, עריכתם, וניתוחם. בשנים האחרונות, בעזרת פלטפורמות דיגיטליות, מדע אזרחי הפך לשיטה מרכזית לאיסוף נתונים במחקר אקולוגי עולמי. לפי מסד הנתונים GBIF, יותר מ-9,000 מאמרים מדעיים בתחומי האקולוגיה והביולוגיה התפרסמו בהתבסס על נתונים שנאספו במיזמי מדע אזרחי.

המרכז הישראלי למדע אזרחי, הוקם בשנת 2021 במוזיאון הטבע ע”ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב, במטרה לרכז, לארגן, ליזום ולהוביל פרויקטים ישראליים בתחום. המרכז אחראי על הפעלת פלטפורמות דיגיטליות כמו iNaturalist בישראל, המאפשרות למשתתפים לדווח על תצפיות באורגניזמים שונים.

הניגוד שהצגתי בין הקפדנות המדעית לבין ההשתתפות הציבורית מייצג מתח מרכזי במדע אזרחי. המתח הזה בולט מאד בספרות המחקרית שעוסקת במדע אזרחי, ומפצל אותה לגישות שאותן אני מאפיין כרומנטיות מחד, וכהיפר-ביקורתיות מאידך. לפי הגישה הרומנטית, המדע האזרחי הוא פרויקט המצליח לשלב את הציבור הרחב במדע, לייצר מדע דמוקרטי ולפרק הירארכיות של מוסדות ידע – בכך שהוא פותח את שערי המדע גם למי שאינו מומחה. לפי הגישות ההיפר-ביקורתיות, המדע האזרחי כושל בהצהרותיו: לפי ביקורות מ״המדעים הקשיחים״, הוא אינו מדעי מספיק. ביקורות אלו מדגישות את המומחיות, הכלים והידע שנדרש מחוקרים המבצעים מחקר – ואת היעדרן במדע המבוצע בידי הציבור הרחב. לפי ביקורות ממדעי החברה והרוח, הוא אינו דמוקרטי מספיק – שכן הוא למעשה משחזר הירארכיות במדע בכך, מדיר אוכלוסיות מסוימות מהמחקר, מנצל את ״התנדבותו״ של הציבור למחקר לצורך טובין סימבוליים וכלכליים, וכן על זו הדרך. כאנתרופולוג, המתח הזה היה מה שהוביל את שאלת המחקר שלי: במקום לשאול האם המדע האזרחי מצליח לגשר על הפער בין מדע לחברה, בחנתי כיצד המדע האזרחי נוצר דרך העבודה המתמשכת של ניהול המתח ביניהם.

במשך כשנה חקרתי כאנתרופולוג את העבודה היומיומית של צוות המרכז באמצעות תצפיות, ראיונות וניתוח מסמכים ופלטפורמות דיגיטליות. בחנתי כיצד הם מנהלים את המתח בין שלוש שאיפות מרכזיות:

1. תקפות מדעית – הבטחת האיכות המדעית של הנתונים הנאספים.
2. מעורבות ציבורית – יצירת קשר משמעותי עם הציבור המשתתף והבטחת החוויה החיובית שלו.
3. עקרונות FAIR – סט קריטריונים מקובל לניהול נתונים הוגן ופתוח.

איך נתונים הופכים לתקפים?

אחד הממצאים העיקריים של המחקר שלי מראה כיצד המרכז הישראלי למדע אזרחי מתמודד עם אתגר התקפות המדעית. כדי שנתונים שנאספו על-ידי הציבור הרחב ייתקבלו על ידי הקהילה המדעית כמהימנים, המרכז משתמש בארבעה מנגנונים עיקריים:

1. תיקוף באמצעות טכנולוגיה: היכולות של הטלפונים החכמים – תיעוד מיקום, זמן, ותמונה איכותית – משמשות ליצירת דיווח שאינו תלוי במומחיות המשתמש. יתרונו של המדע האזרחי טמון דווקא בנגישות הטכנולוגית ובקשר החזק לחיי היומיום של המשתתפים. כפי שאמרה לי אחת החוקרות: “החוזק של ההשתתפות הציבורית לא תלוי בכך שלמדתי שנים רבות באוניברסיטה, אלא בחיי היומיום של אנשים. אנשים מטיילים, אנשים רואים פרחים, אנשים מצלמים את הפרחים ומעלים אותם. זה משהו שהם כבר עושים בחיי היומיום שלהם, ואנחנו משתמשים בזה לטובת המדע.”
2. תיקוף באמצעות פרוטוקולים: פרוטוקולים מובנים ופשוטים מאפשרים למשתתפים שאינם מדענים לאסוף נתונים באופן עקבי ואחיד. הפרוטוקולים הללו משמשים כ-“אובייקט גבול” – מונח שטבעו החוקרים סטאר וגריזמר – המאפשרים קשר בין עולם המדע לעולם הציבור הרחב.
3. תיקוף באמצעות אישור קהילתי: ב-iNaturalist, תצפיות עוברות תהליך אימות על-ידי משתמשים אחרים, כולל מומחים, שמזהים ומאשרים את המינים המתועדים. רק תצפיות שהגיעו ל”דרגת מחקר” נכללות במאגרי המידע הסופיים.
4. טיוב נתונים: לבסוף, לפני השימוש בנתונים לצורך מחקר, המדענים מבצעים תהליך של סינון וניקוי הנתונים, מסירים שגיאות ותצפיות בעייתיות.

מעורבות וכובעים

בעוד שטיוב נתונים קיים בכל מדע מבוסס נתונים, במדע אזרחי הוא לעיתים מלווה באשמה וברגשות מעורבים של החוקרים, כפי שהתבטא אחד מהם תוך כדי עבודת הטיוב: “אני מרגיש לא בנוח עם זה, מצד אחד אנחנו מעודדים את הציבור להשתתף ולתעד כמה שיותר… המשתתפים האלה באמת התאמצו, עשו בדיוק מה שביקשנו. והנה אנחנו, מצמצמים את כל העבודה שלהם לרשומה בודדת או מסננים חלק גדול מהתצפיות״. רגשות האשמה הללו מנכיחים את האתגר של המרכז למדע אזרחי לשאוף, לצד תקפות הנתונים, לקיים מעורבות ציבורית. אתגר זה קשור ישירות למה שהסוציולוג תומאס גיירין כינה ״עבודת גבול״(boundary work)  – התהליכים שבאמצעותם חוקרים ומוסדות מדעיים מסמנים ומנהלים את הגבולות בין המדעי והלא-מדעי. במדע אזרחי, עבודת הגבול היא מורכבת במיוחד, שכן הגבול בין המדען למשתתף, בין האקדמיה לציבור, צריך להיות גמיש דיו כדי לאפשר מעורבות משמעותית, אך נוקשה דיו כדי לשמור על הסטנדרטים המדעיים.

אנשי המרכז מתארים את יכולתם לעבור בין תפקידים שונים כ”החלפת כובעים”. כמדענים, הם דורשים דיוק ותקפות. כמחנכים, הם מעודדים מעורבות והתלהבות. כפי שתיאר זאת אחד החוקרים: “זה לגמרי עולמות שונים. מעניין הרבה יותר ללטף חיות פרוותיות ולצאת לטיולים נעימים… אבל זה מידע בעייתי למחקר. אני מתייחס לזה עם הכובע החינוכי שלי, לא עם כובע החוקר שלי.”

האופן שבו החלפת הכובעים הזו יכולה להתבצע בתוך פעילות ארגונית ניתנת לתיאור כמבנה ביו-כוח פרקטלי. זהו מושג שפיתחתי בהשראת עבודתו של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו על “ביו-כוח” – האופנים דרכם מדינות וארגונים מנהלים ומפקחים על אוכלוסיות באמצעות ידע. פרקטל הוא מושג הנדסי שמתאר תבנית שחוזרת על עצמה בקני מידה שונים. במדע אזרחי, מתקיים מבנה ייחודי שבו כל שחקן הוא בו-זמנית גם צופה וגם נצפה, גם אוסף מידע וגם מושא למידע:

• המשתתפים צופים בטבע ואוספים עליו מידע – הם מפעילים ביו-כוח על עולם הטבע.
• החוקרים צופים במשתתפים, מנתחים את הנתונים שלהם, ולומדים על דפוסי ההשתתפות שלהם – הם מפעילים ביו-כוח על המשתתפים.
• הקהילה המדעית והציבור צופים בחוקרים ובתוצרי המחקר שלהם – הם מפעילים ביו-כוח על החוקרים.

בניגוד למבנה היררכי פשוט, במבנה הפרקטלי הזה כל רמה משחזרת את אותה תבנית פעולה – ניטור, איסוף נתונים והפקת ידע – כלפי הרמה שמתחתיה, ובו-זמנית היא עצמה מנוטרת על-ידי הרמה שמעליה. המבנה הזה מאפשר לכל שחקן להרגיש שהוא חלק משמעותי מהמערכת, ומייצר תחושת שותפות למרות ההבדלים בתפקידים ובמומחיות. זהו גם המפתח להצלחה של המדע האזרחי ביצירת פרויקטים מסוג Win-Win, בהם כל הצדדים מרוויחים. כפי שתיארה אחת החוקרות: “הדבר הכי טוב הוא שכל אדם יביא את המומחיות והתרומה שלו… דרך הרבה שיחות, למצוא איפה נקודות החיתוך בינינו… להכיר אחד את השני, לדבר הרבה, למצוא מכנה משותף, להגדיר גבולות.”

מבנה הביו-כוח הפרקטלי מאפשר למדע האזרחי לפתור את הפרדוקס שבו הוא מצוי – מצד אחד שאיפה להיות מדעי ותקף, ומצד שני שאיפה להיות חברתי ומשתף. בעזרת המבנה הזה, כל שחקן יכול למלא תפקיד ייחודי שמשרת את המערכת כולה, תוך שהוא מרגיש בעל ערך ומשמעות. כשהמשתתפים חווים את עצמם כחוקרים פעילים (של הטבע), והחוקרים פתוחים לכך שגם הם נחקרים (על-ידי הקהילה והציבור), נוצר איזון חדש שמאפשר שיתוף פעולה למרות פערי הידע והכוח.

שיתוף נתונים: FAIR והוגנות

השאיפה השלישית של המרכז נוגעת לאופן בו הנתונים מנוהלים ומשותפים. המרכז מחויב לעקרונות  FAIR, שמשמעותם נתונים שהם: Findable – ניתנים למציאה; Accessible – נגישים; Interoperable – יכולים לפעול בממשק עם מערכות אחרות; Reusable – ניתנים לשימוש חוזר. עקרונות אלו משרתים מטרה כפולה: מצד אחד, הם מאפשרים לחוקרים מכל העולם להשתמש בנתונים באופן יעיל; מצד שני, הם מספקים שקיפות למשתתפים ומאפשרים להם לראות כיצד הנתונים שאספו משמשים את הקהילה המדעית.

אך שיתוף הנתונים מעלה סוגיות מורכבות של בעלות. כפי שהתבטאה אחת החוקרות: “אני לא מוכנה להשקיע את כל הזמן שלי כדי שמישהו אחר ייקח את הנתונים האלה, ינתח אותם, ויפרסם את המאמרים במקומי״. לעומתה, חוקרת אחרת טענה: ״אתה חי מכספי ציבור; אתה מקבל משכורת מכספי ציבור, ומענקים מכספי ציבור. המחקר חייב בדרך כלשהי לחזור לציבור – ולא רק כהרצאה שאתה נותן״.

מעניין במיוחד הוא שעקרונות FAIR מייצרים תהליך הפוך: בעוד שבדרך כלל המדענים מפקחים על המשתתפים, עקרונות השקיפות והנגישות מאפשרים גם למשתתפים לפקח על המדענים ולראות כיצד הנתונים שהם אספו משמשים במחקר, ובכך יוצרים מערכת פיקוח הדדית, והופך את מבנה הביו-כוח הקלאסי במדע.

מעבר לדיכוטומיה

באופן פרדוקסלי, דווקא הניסיון לגשר בין העולמות – המדעי והחברתי – מחייב את המדע האזרחי לחזק ולשמר את ההבחנה ביניהם. כדי להיות “מדעי מספיק”, המדע האזרחי נדרש להדגיש את ההבדל בין ידע מדעי לחברתי; וכדי להיות “חברתי מספיק”, עליו להבליט את ההבדל בין פעילות חברתית לפעילות מדעית.

בניגוד לגישות הרומנטיות או ההיפר-ביקורתיות, שחוגגות את ההצלחות של המדע האזרחי או מבקרות את הכשלונות שלו בגישור בין המדע והחברה, אני טוען כי המדע האזרחי לא צריך להיות מובן כמוסד מונוליתי המגשר בין מדע לחברה, אלא כתהליך מתמשך של משא ומתן בין השאיפות השונות. הצלחתו נמדדת לא בהשגת אחת המטרות על חשבון האחרות, אלא ביכולת לנהל את המתח ביניהן – ברמות שונות ותחת מורכבויות שספציפיות לכל אחד מהפרויקטים.

בפועל, המדע האזרחי מופיע כישות דינמית ומורכבת, המצליחה להתקיים דווקא מתוך המתח המתמיד הזה – בין שאיפותיה השונות ובין הצורך המעשי לנהל את המתחים ביניהן. הצלחתו טמונה ביכולתו לנווט בין הסתירות הללו, ולייצר פרקטיקות שמאפשרות לו להיות בו-זמנית גם מדעי, גם חברתי וגם פתוח ונגיש, מבלי לוותר על אף אחד מהממדים הללו.

ערן שוורצפוקס הוא סטודנט לתואר שלישי באנתרופולוגיה, ובעל תארים שניים באקולוגיה ובאנתרופולוגיה. המאמר מבוסס על תזת המאסטר שלו, שנכתבה בהנחיית פרופסור מיכל קרבאל-טובי, במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב.