מיינה: מ”הפולש הגרוע בעולם” לשיקוף של החברה הישראלית

אם יש ציפור אחת שמצליחה להדליק ויכוח סוער כמעט בכל שיחת חולין או קבוצת וואטסאפ, זו המיינה המצויה. היא צהובת-מקור, רעשנית, ואגרסיבית – וב-30 השנים האחרונות הפכה לחלק בלתי נפרד מהנוף האורבני בישראל.

אבל המיינה, שהגיעה לכאן ככל הנראה עקב בריחה מה”צפארי” בפארק הירקון, היא הרבה יותר מסתם “עוד ציפור”. היא הוגדרה רשמית על ידי ארגוני שמירת טבע עולמיים כאחת מ-100 המינים הפולשים הגרועים ביותר בעולם.

לאחרונה פורסם בכתב העת Environment and Planning E: Nature and Space מחקר אתנוגרפי, של החוקר ערן שוורצפוקס מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרפולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אשר חוקר את המרכז הישראלי למדע אזרחי במוזיאון הטבע ע״ש שטיינהרדט. המחקר, שכותרתו Strange birds of a feather: Israeli common myna, between invasiveness and belonging, בחן את היחסים המורכבים בינינו לבין הציפור הזו ואת האופן שבו שייכות וזרות מעוצבות ומשתנות לאורך זמן. כדי לענות על שאלות המחקר נעשה שימוש בתצפית משתתפת בקבוצות מדע אזרחי וניתוח השיח הציבורי שהתעורר בהן, נותחו פלטפורמות דיגיטליות ומדיה, בדגש על שיח ברשתות חברתיות (וואטסאפ ופייסבוק) וכן נערכו ראיונות עומק עם 7 צפרים (5 גברים ו-2 נשים), שרובם משתתפים בפרויקטי מדע אזרחי של המרכז.

החוקר מצא שהמיינה מאופיינת בישראל בשלוש זהויות סותרות: איום פולשני, האחר החברתי-תרבותי (כמו קבוצות חברתיות שונות הנתפסות כאיום על הסדר הקיים בחברה הישראלית) ושיקוף של הזהות הישראלית עצמה.

המיינה כאיום פולשני

כפי שמתארים חובבי טבע ומרואיינים, הסיבה העיקרית לשנאה כלפי המיינה נובעת מההתנהגות שלה: היא נחשבת אגרסיבית, שתלטנית וחכמה במיוחד. המיינה מתפשטת בישראל במהירות ובמספרים גדולים.

מה הבעיה איתה? המיינה מהווה איום ממשי על המערכת האקולוגית המקומית. היא מתחרה על מזון ומקומות קינון, והיא ידועה במיוחד בכך שהיא דוחקת את הדוכיפת, הציפור הלאומית של ישראל, מאתרי הקינון המסורתיים שלה. מבחינת צפרים רבים, התנהגותה האלימה והבולטת היא “סכנה קיומית לטבע הישראלי”.

כדי לתאר את הפולשנות הזו, ישראלים מאמצים אנלוגיות ביטחוניות חריפות. חיפוש מהיר בגוגל של כותרות כתבות העוסקות במיינות יבטא זאת טוב יותר, אך נציין כי קותי סבג, בתוכנית ״מה שתגידו״ בכאן 11, כינה את המיינה כ“נוחבה” (על שם יחידת הקומנדו של חמאס), וכן חובבי טבע רבים משתמשים בכינויים כמו “חמאס” או “מחסלת”. דרך כינויים אלו, ישראלים מבטאים יחד הן חרדות ביטחוניות והן חששות אקולוגיים. אבל יתרה מזאת – המיינה היא לא המין הפולש היחיד בישראל. מינים אחרים, כמו הצוצלת או הזרזיר הבורמזי, לא מכונים בשמות כאלו ולא מעוררים זעם כזה. כפי שמתאר החוקר, המיינה אינה סתם ציפור שבמקרה מייחסים לה תכונות חברתיות, המיינה עצמה מתפקדת כשחקן פעיל בעיצוב השיח נגדה – דרך הביולוגיה שלה, ודרך ההתנהגות שלה בסביבה הישראלית.

המיינה כאחר החברתי-תרבותי

מעבר להיותה איום אקולוגי, המיינה הפכה לסמל המייצג שינויים חברתיים שאנשים רבים לא רוצים בהם. כלומר, קבוצות שונות באוכלוסייה בישראל מבטאות דרכה את מה שהם רואים כאיום חברתי-תרבותי: מצד אחד, היא משמשת ככלי רטורי עליו מושלכים מתחים פנים-חברתיים, ומצד שני, היא משמשת כאמצעי דרכו ניתן להבין את השינויים החברתיים שישראל עוברת. הגעגועים ל״ארץ ישראל הישנה והטובה״ מחברים את השינויים החברתיים ואת השינויים הסביבתיים שישראל עוברת בימינו.

אחת הדוגמאות הבולטות היא פרסומת של חברת הדברה שיצרה הקבלה מפורשת בין הגעת המיינות לבין העלייה הרוסית של שנות ה-90. המדביר בפרסומת מתאר תרחיש דמיוני שבו רוב תל אביב הופכת לרוסית, עם מעדניות רוסיות בכל פינה. השימוש בדימוי הזה מעלה שאלות על זהות ישראלית ושייכות תרבותית. המיינה, שמקורה בהודו, מוצגת כאיום על “הטבע היפה והמגוון של ארץ ישראל” – ולא, למשל, ככזו המגוונת אותו יותר. ההקבלה לעלייה הרוסית הופכת את המיינה מפולש חיצוני לשינוי פנימי המאיים על ״ישראל של פעם״.

כך גם נפוץ בשיח הישראלי הזיהוי של המיינה כ״ציפור ערסית״ – בכותרות עיתונים, בתוכניות טלוויזיה, בטוקבקים ובשיח בין צפרים. בקבוצות וואטסאפ ופייסבוק של חובבי טבע, המיינות מתוארות כ”כנופיות ערסים” או אפילו “לה פמיליה”. המאיירת דנה בר-לב, בסדרת קריקטורות, הופכת את המיינות לסמל של הימין הישראלי, כשהיא מציירת חברי קואליציה כמיינות. העיתונאי חיים לוינסון שיתף בעמוד הטוויטר שלו קישור לכתבה על המיינות וכתב שזהו “הטקסט הכי טוב שמישהו כתב אי פעם על תופעת הגרעינים התורניים והשתלטות החרד”לית על ערי ישראל”. ההקבלה בין המיינות לערסים, לימין, לגרעינים התורניים – חושפת חרדות עמוקות מפני שינוי דמוגרפי ותרבותי.

יחד עם זאת, חשוב ומעניין לציין שהפוליטיקה של המיינות אינה עקבית – היא יורה לכל הכיוונים ומשקפת מתחים רב-כיווניים בחברה הישראלית. המיינה אינה סמל פוליטי פשוט אלא מראה מורכבת של חרדות חברתיות, כך שכל קבוצה מעצבת את הדימויים שלה סביב החרדות שאיתן היא מתמודדת. המיינה מאפשרת לצקת היגיון ולבנות סיפור מסודר על ארץ ישראל הישנה והטובה שהולכת ומשתנה – סביבתית וחברתית.

המיינה כשיקוף של הזהות הישראלית

לצד נרטיבי הפלישה, בשנים האחרונות צומח נרטיב שלישי המציב את המיינה כמראה לחברה הישראלית עצמה, בשל תכונות המשויכות לציפור ומקבילות לזהות הישראלית. הוא הרבה פחות נפוץ, אך הוא הולך ומחלחל לשיח.

תומכי המיינה מדגישים את האינטליגנציה, החוסן ויכולת ההסתגלות המדהימה של הציפור – תכונות שמוערכות ונחגגות בדרך כלל בזהות הישראלית. יש שאף משווים את סיפורה לחויה היהודית: ציפור שללא בחירה נאלצה לחיות בתפוצות, הפגינה הסתגלות מרשימה לסביבה חדשה, ובתגובה נאלצת להתמודד עם המקומיים שלא רואים אותה כשייכת. 

בפודקאסט הילדים ״בדוק״ של מכון דוידסון, המיינה עצמה מופיעה ומספרת על כך שהיא ״כבר לגמרי ישראלית״: אוהבת פלאפל, עומדת בצפירה, עושה מנגל ביום העצמאות. היא טוענת שהיא קשוחה ושורדת, בדיוק כמו הישראלים, ולכן היא זו שצריכה לקבל את התואר ״הציפור הלאומית״, במקום הדוכיפת. זו כמובן בדיחה, אבל חוקרים הראו כי אפילו הדוכיפת לא הייתה במקור תושבת קבע בישראל אלא רק ציפור חולפת בקיץ, והפכה לתושבת קבע עם הזמן – במהלך 200 השנים האחרונות. באחת מקבוצות חובבי הטבע תהליך זה תואר כ”עלייה” של הדוכיפת. המתח הזה מדגיש ומזכיר שהגבול בין “מקומי” ל”פולש” הוא נזיל ומשתנה – כמו גם בחברה הישראלית עצמה, שמתמודדת עם טענות על קולוניאליזם ופלישה, לצד נרטיב של עלייה והתיישבות.

המסקנה: המיינה היא יותר ממטפורה

המחקר מראה כי הקטגוריות של “מקומי” ו”פולש” הן לא מדעיות בלבד ולא תרבותיות בלבד. הן נוצרות ביחסי הגומלין בין המציאות החומרית (הביולוגיה והאקולוגיה של המין, למשל) והפרשנות התרבותית (איך החברה מבינה את ההתנהגות הזו). בתוך יחסי הגומלין הללו, המיינה לא פסיבית – היא משתתפת באופן פעיל בעיצוב המשמעות שלה.

המיינה המצויה בישראל היא יצור כלאיים בין טבע ותרבות: היא חלק משמעותי מהטבע הישראלי אבל גם איום עליו. היא אחת הציפורים הנפוצות ביותר בישראל, אבל גם ציפור שהגיעה רק לאחרונה. מצד אחד היא איום אקולוגי, מצד שני היא סמל לחרדות הפוליטיות והחברתיות שלנו, ומצד שלישי, היא משקפת את האופי הישראלי. היא מעירה אותנו להבין שדיונים על שמירה על הטבע והסביבה הם לעיתים קרובות גם דיונים על מי ראוי ומי שייך לחברה שלנו.

אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם הסתירה. המיינה היא גם פולשת וגם שכנה, גם איום וגם מראה, גם “הם” וגם “אנחנו”. דונה האראווי, אנתרופולוגית של מדע, קוראת לזה “להישאר עם הבעיה”. לחיות בתוך המורכבות – לא להתעלם מהנזק האקולוגי האמיתי שהמיינה גורמת ולטעון שהכל זו רטוריקה, אבל גם לא להישאב למלחמה בטחנות רוח של מיגור מינים שכבר התבססו היטב. המיינה, עם כל הסתירות שהיא מגלמת, מזמינה אותנו לחשוב על עצמנו – על איך אנחנו מגדירים שייכות, על הפחדים והתקוות שלנו ועל היכולת שלנו לחיות בעולם שמשתנה כל הזמן.

צילום תמונת הנושא: iwantsonya1, iNaturalist